הספר להיות אלוהים - בחירה חופשית, חופש הבחירה - יש בחירה חופשית או אין בחירה חופשית, יצירת הרצון והקיום העצמי - חלק 7
מהם המורכבות של הרצון והבחירה החופשית בעיני אליעד?
הדיבור מתחיל בניסיון להבין את המורכבות שבמצב שבו אלוהים עוסק בהוויה של רצון וידיעה, ובעיקר בשאלה האם הרצון, הידיעה וההוויה שלו יכולים להיות חלק ממהותו או לא. כאלוהים, הוא מבין את השאלות הבסיסיות של קיום ורצון. הוא שואל את עצמו, האם הרצון שלו - אם בכלל יש לו כזה - הוא באמת רצון אישי? איך זה יכול להיות? האם הוא בוחר את רצונו, או שהוא לא בוחר אותו כלל?
העניין מתחיל בניתוח של ההוויה, כאשר אליעד מציין שמה שגורם לכך שאלוהים קיים הוא ההוויה הראשונה, שהיא אחת ובלתי משתנה. האלוהים יודע שהוא קיים, אך השאלה היא אם ידיעתו הזאת נובעת מרצון או שהיא משהו חיצוני לרצון. מדוע הידיעה וההוויה הם בלתי נפרדים, בעוד הרצון הוא דבר נפרד? הידיעה נובעת מההוויה, אך הרצון - במקרה של אלוהים - לא יכול להיות מוכר כ"רצונו" האישי. מדוע? משום שהרצון לא היה קיים לפני שהוא ברא אותו.
אליעד מציין כי זה לא רק שאין "רצון" ברגע הזה, אלא למעשה גם אין הבחירה - ברגע שבו אלוהים לא ברא את עצמו. הוא שואל אם זה הגיוני להניח שהוא בחר להיות קיים, כאשר לא הייתה הבחירה לפני הרצון. הרצון עצמו נוצר מתוך צורך להבין את הקיום, ובמהותו אין הבחירה - כלומר, הרצון של אלוהים הוא לא "רצונו" במובן הרגיל של המילה.
כחלק מההבנה הזאת, הוא מעלה את השאלה הגדולה על המשמעות של רצון ופעולה מבלי לבחור. הוא מבצע הבדל בין שני מצבים שונים: אצל אלוהים, הרצון והעשייה הם בו זמנית, אין הפרדה בין הרצון לבין המעשה עצמו. זוהי פעולה שמתרחשת בבת אחת, לא תהליך של "רציתי ואחר כך עשיתי". זהו מצב של רצון שמתרחש בתוך הזמן והמקום, אבל ללא חוויית הבחירה.
השלב הבא בהבנה מתמקד בהסבר איך אלוהים, בסופו של דבר, הוא "הראשון" שמפעיל את כל המהות הזו - וכך הוא נמצא במצב של יצירת קיום ללא הבחירה או רצון. המצב הוא כזה שבו הכל קיים מתוך "הראשון" המוחלט, ואין הבחנה בין צורה למהות. כל מה שנראה כבחירה הוא למעשה חלק ממציאות שבה אין הבדל בין כל מהות מהצורה שלה, ומכאן גם אין הבחנה בין "רצון" ו"התוצאה" של אותו רצון.
כשהאדם מתבונן על עצמו וחש שהוא בחר, הוא למעשה לא בחר כלל. הבחירה נמצאת בתוך תחום המציאות שבה כל דבר...
הדיבור מתחיל בניסיון להבין את המורכבות שבמצב שבו אלוהים עוסק בהוויה של רצון וידיעה, ובעיקר בשאלה האם הרצון, הידיעה וההוויה שלו יכולים להיות חלק ממהותו או לא. כאלוהים, הוא מבין את השאלות הבסיסיות של קיום ורצון. הוא שואל את עצמו, האם הרצון שלו - אם בכלל יש לו כזה - הוא באמת רצון אישי? איך זה יכול להיות? האם הוא בוחר את רצונו, או שהוא לא בוחר אותו כלל?
העניין מתחיל בניתוח של ההוויה, כאשר אליעד מציין שמה שגורם לכך שאלוהים קיים הוא ההוויה הראשונה, שהיא אחת ובלתי משתנה. האלוהים יודע שהוא קיים, אך השאלה היא אם ידיעתו הזאת נובעת מרצון או שהיא משהו חיצוני לרצון. מדוע הידיעה וההוויה הם בלתי נפרדים, בעוד הרצון הוא דבר נפרד? הידיעה נובעת מההוויה, אך הרצון - במקרה של אלוהים - לא יכול להיות מוכר כ"רצונו" האישי. מדוע? משום שהרצון לא היה קיים לפני שהוא ברא אותו.
אליעד מציין כי זה לא רק שאין "רצון" ברגע הזה, אלא למעשה גם אין הבחירה - ברגע שבו אלוהים לא ברא את עצמו. הוא שואל אם זה הגיוני להניח שהוא בחר להיות קיים, כאשר לא הייתה הבחירה לפני הרצון. הרצון עצמו נוצר מתוך צורך להבין את הקיום, ובמהותו אין הבחירה - כלומר, הרצון של אלוהים הוא לא "רצונו" במובן הרגיל של המילה.
כחלק מההבנה הזאת, הוא מעלה את השאלה הגדולה על המשמעות של רצון ופעולה מבלי לבחור. הוא מבצע הבדל בין שני מצבים שונים: אצל אלוהים, הרצון והעשייה הם בו זמנית, אין הפרדה בין הרצון לבין המעשה עצמו. זוהי פעולה שמתרחשת בבת אחת, לא תהליך של "רציתי ואחר כך עשיתי". זהו מצב של רצון שמתרחש בתוך הזמן והמקום, אבל ללא חוויית הבחירה.
השלב הבא בהבנה מתמקד בהסבר איך אלוהים, בסופו של דבר, הוא "הראשון" שמפעיל את כל המהות הזו - וכך הוא נמצא במצב של יצירת קיום ללא הבחירה או רצון. המצב הוא כזה שבו הכל קיים מתוך "הראשון" המוחלט, ואין הבחנה בין צורה למהות. כל מה שנראה כבחירה הוא למעשה חלק ממציאות שבה אין הבדל בין כל מהות מהצורה שלה, ומכאן גם אין הבחנה בין "רצון" ו"התוצאה" של אותו רצון.
כשהאדם מתבונן על עצמו וחש שהוא בחר, הוא למעשה לא בחר כלל. הבחירה נמצאת בתוך תחום המציאות שבה כל דבר...
- בחירה חופשית
- רצון וידיעה
- הוויה אחת
- מהות וצורה
- אלוהים האמיתי
- הסתרת האחדות
מה הבנו בעצם? הבנו שגם כאלוהים, עדיין יש שאלות. וגם אלוהים שואל את עצמו, למה יש לי רצון, ולמה אני יודע שאני קיים כאלוהים. למה? כי רק דבר אחד מחויב שיהיה קיים, שזאת הוויה הראשונה. אבל לומר, אני יודע שאני קיים, זה כבר שניים - גם אני וגם יודע. גם אני רוצה זה שניים - רוצה, לא רוצה, למה רוצה? אני ורצוני זה שני דברים שונים וכו'.
ולמה רק ההוויה מוכרח שתהיה קיימת ולא הרצון והידיעה? כי ההוויה היא אחת, ורק ישות אחת קיומה מחויב.
בסוף האדם חווה שהוא כאלוהים רוצה את הכל, ואז הוא שואל, אני כאלוהים רוצה את הכל, אז למה כאלוהים יש לי רצון? ולמה אני כאלוהים יודע שאני קיים? ואז אתה שואל, האם אני כאלוהים, זה ברצוני או לא ברצוני? למשל, אני כאלוהים שבורא את העולם, האם אני בוחר את הרצון לברוא את העולם? מאין נובע הרצון הזה, הרי הוא לא חייב להיות קיים?
מצד אחד, זה שאלוהים יודע שהוא קיים וזה שהוא רוצה - לא יכול להיות שזה רצונו. לא יכול להיות שהוא רוצה לדעת שהוא קיים. לא יכול להיות שהוא רוצה לרצות לברוא את העולם. למה? כי מנקודת המבט שלפני רצונו של אלוהים, עוד לא היה לו רצון, לרצות את רצונו.
לא יכול להיות שאלוהים יגיד שהוא בחר להיות קיים, כי עוד לא היה האני שבוחר. עוד לא הייתה תודעה שבוחרת. זאת אומרת שגם הראשון בשרשרת אומר שעשה זאת בלי רצון. כי עדיין אלוהים לא היה קיים, הכל היה אחד. אם הכל אחד, איך יכול להיות שמהאחד, אני רציתי?
מצד אחד אתה לא יכול להגיד שאלוהים רוצה לברוא את רצונו, כי עוד לא היה לו רצון לברוא את רצונו. אבל אתה גם לא יכול להגיד שזה בלי בחירה, כי עוד לא היה לו ניגוד. אפשר להגיד שאמנם אלוהים לא בחר לרצות, אבל הוא גם לא התנגד לרצות. זה מקום שאין בו העדפה אם לרצות או לא לרצות.
רצונו של אלוהים / ידיעתו של אלוהים שהוא קיים - זה לא יכול להיות ברצונו של אלוהים, וזה גם לא יכול להיות נגד רצונו של אלוהים. אבל בטוח לנו שזה ממהותו, זה לא דווקא עשייה רצונית, כי אם זה קיים, ואני הראשון, אז זה ממהותי. אז אתה מבין שהרצון שלך, אם הוא כרצונך או לא כרצונך, בכל אופן הוא המהות שלך, זה אתה למעשה, כי זה עשוי ממך.
יש עוד נקודת התבוננות, שאצל אלוהים הכל קורה בפחות מרגע. אצל האדם, יש בהתחלה רצון ואחר עשייה - שני רגעים. אצל אלוהים, זה עוד לפני שיש את הזמן והמקום בכלל, הרצון והעשייה זה בבת אחת, זה נמצא באותו מקום ובאותו זמן. אצל אלוהים זה לא קודם רציתי ואחר כך עשיתי, תוך כדי שאלוהים רוצה, זה קורה.
נניח שיש אדם שכול מה שהוא רוצה קורה, אבל הוא רוצה את זה תוך כדי שזה קורה, זה כמו שתוך כדי שאתה אוכל אתה רוצה לאכול. אז האם נגיד שהוא בחר לאכול? כי אפשר להגיד שלא, למה? כי אם לפני שהוא אכל, הוא רצה לאכול ואחר כך אכל, אז כאן יש בחירה, אבל אם לפני שהוא אכל, הוא לא רצה לאכול, ורק תוך כדי שהוא אוכל, הוא רוצה לאכול, אז למעשה הוא לא בוחר לאכול.
מה שרציתי להגיד, שאם אתה רוצה תוך כדי העשייה, שרוצה ועושה זה בו זמנית, אז מצד אחד אפשר לומר שאתה עושה רק את מה שאתה רוצה, אבל מצד שני אתה לא עושה את מה שאתה רוצה, כי זה לא רוצה ואחר כך עושה.
כשהאדם חי מפרספקטיבה כזאת, אתה לא יכול להגיד שהכל כרצונך, וכן אי אפשר להגיד שהכל הוא נגד רצונך. אי אפשר להגיד שיש לך בחירה ואי אפשר להגיד שאין לך בחירה. אין כאן חוויית חסר, זה קורה ואני רוצה בו זמנית. אז איך אפשר להגיד שבחרת? מתי הספקת לבחור?
אם כל מה שקיים, זה רק בגלל שאתה רוצה שזה יהיה קיים, זה אומר שהקיום של הדבר זה הרצון. למשל אם אני רוצה, אז יש קיר, ואם אני מפסיק לרצות, אז אין קיר. אבל האם זה אומר שאני בוחר שיש קיר? אני פשוט קיים, ומתוך הקיום הזה, מופיע קיר ובו זמנית אני רוצה שיהיה פה קיר.
האדם חושב שהוא אלוהים, אבל אז הוא מגלה שהוא לא אלוהים, כי הוא לא הראשון, כי יש אני ולא אני ועדיין יש נפרדות.
אחרי שתהיה אלוהים, אתה תשאל את עצמך, זה שהראשון קיים הבנתי, אבל למה אני יודע שאני קיים? למה יש לי רצונות כאלוהים? ואז תגלה שאתה בעצם השטן, למה? כי אתה לא הראשון. אתה הוא ההסתרה של אלוהים.
למרות שהיית בטוח שאתה אלוהים, אבל עדיין חוויית שיש לך קיום, בגלל ש"יש", אני אלוהים רוצה - אז זה אומר שיש שניים, נכון שזה ממהותי, אבל עדיין יש אלוהים ורצון, ואני עדיין לא מזדהה עם הראשון עצמו.
כאשר אתה אומר שאני כאלוהים קיים, אתה בעצם מסתיר את אלוהים האמיתי. כי להגיד אני רוצה, זוהי הסתרה של האחד המוחלט, שאין בו אני רוצה או אני לא רוצה.
וכשאתה מבין שאתה השטן, שהכל כרצונך, וכשאתה ממשיך להתבונן פנימה, אתה רואה את מה שהיה לפני שנוצר הכל, שזה האחד האמיתי, שבו אין הבדל בין התודעה, לרצון, למה שחשבתי עליו, אין שום הבדל בין שום דבר לשום דבר. וכשאתה חושב על זה, אתה נעלם, מה זה אומר? שאין אפשרות לחשוב על זה וגם להישאר בחוויית הנפרדות.
בחוויה זו יש הכל, אבל אין הבדל בין שום דבר. מה זאת אומר, אם הם ישנם, אז איך אין הבדל ביניהם? בראשון, יש שולחן, כסא, תודעה, יש הכל, אבל אין שום הבדל בין הכסא לשולחן למשל. אז תשאל, אם אין הבדל...
ולמה רק ההוויה מוכרח שתהיה קיימת ולא הרצון והידיעה? כי ההוויה היא אחת, ורק ישות אחת קיומה מחויב.
בסוף האדם חווה שהוא כאלוהים רוצה את הכל, ואז הוא שואל, אני כאלוהים רוצה את הכל, אז למה כאלוהים יש לי רצון? ולמה אני כאלוהים יודע שאני קיים? ואז אתה שואל, האם אני כאלוהים, זה ברצוני או לא ברצוני? למשל, אני כאלוהים שבורא את העולם, האם אני בוחר את הרצון לברוא את העולם? מאין נובע הרצון הזה, הרי הוא לא חייב להיות קיים?
מצד אחד, זה שאלוהים יודע שהוא קיים וזה שהוא רוצה - לא יכול להיות שזה רצונו. לא יכול להיות שהוא רוצה לדעת שהוא קיים. לא יכול להיות שהוא רוצה לרצות לברוא את העולם. למה? כי מנקודת המבט שלפני רצונו של אלוהים, עוד לא היה לו רצון, לרצות את רצונו.
לא יכול להיות שאלוהים יגיד שהוא בחר להיות קיים, כי עוד לא היה האני שבוחר. עוד לא הייתה תודעה שבוחרת. זאת אומרת שגם הראשון בשרשרת אומר שעשה זאת בלי רצון. כי עדיין אלוהים לא היה קיים, הכל היה אחד. אם הכל אחד, איך יכול להיות שמהאחד, אני רציתי?
מצד אחד אתה לא יכול להגיד שאלוהים רוצה לברוא את רצונו, כי עוד לא היה לו רצון לברוא את רצונו. אבל אתה גם לא יכול להגיד שזה בלי בחירה, כי עוד לא היה לו ניגוד. אפשר להגיד שאמנם אלוהים לא בחר לרצות, אבל הוא גם לא התנגד לרצות. זה מקום שאין בו העדפה אם לרצות או לא לרצות.
רצונו של אלוהים / ידיעתו של אלוהים שהוא קיים - זה לא יכול להיות ברצונו של אלוהים, וזה גם לא יכול להיות נגד רצונו של אלוהים. אבל בטוח לנו שזה ממהותו, זה לא דווקא עשייה רצונית, כי אם זה קיים, ואני הראשון, אז זה ממהותי. אז אתה מבין שהרצון שלך, אם הוא כרצונך או לא כרצונך, בכל אופן הוא המהות שלך, זה אתה למעשה, כי זה עשוי ממך.
יש עוד נקודת התבוננות, שאצל אלוהים הכל קורה בפחות מרגע. אצל האדם, יש בהתחלה רצון ואחר עשייה - שני רגעים. אצל אלוהים, זה עוד לפני שיש את הזמן והמקום בכלל, הרצון והעשייה זה בבת אחת, זה נמצא באותו מקום ובאותו זמן. אצל אלוהים זה לא קודם רציתי ואחר כך עשיתי, תוך כדי שאלוהים רוצה, זה קורה.
נניח שיש אדם שכול מה שהוא רוצה קורה, אבל הוא רוצה את זה תוך כדי שזה קורה, זה כמו שתוך כדי שאתה אוכל אתה רוצה לאכול. אז האם נגיד שהוא בחר לאכול? כי אפשר להגיד שלא, למה? כי אם לפני שהוא אכל, הוא רצה לאכול ואחר כך אכל, אז כאן יש בחירה, אבל אם לפני שהוא אכל, הוא לא רצה לאכול, ורק תוך כדי שהוא אוכל, הוא רוצה לאכול, אז למעשה הוא לא בוחר לאכול.
מה שרציתי להגיד, שאם אתה רוצה תוך כדי העשייה, שרוצה ועושה זה בו זמנית, אז מצד אחד אפשר לומר שאתה עושה רק את מה שאתה רוצה, אבל מצד שני אתה לא עושה את מה שאתה רוצה, כי זה לא רוצה ואחר כך עושה.
כשהאדם חי מפרספקטיבה כזאת, אתה לא יכול להגיד שהכל כרצונך, וכן אי אפשר להגיד שהכל הוא נגד רצונך. אי אפשר להגיד שיש לך בחירה ואי אפשר להגיד שאין לך בחירה. אין כאן חוויית חסר, זה קורה ואני רוצה בו זמנית. אז איך אפשר להגיד שבחרת? מתי הספקת לבחור?
אם כל מה שקיים, זה רק בגלל שאתה רוצה שזה יהיה קיים, זה אומר שהקיום של הדבר זה הרצון. למשל אם אני רוצה, אז יש קיר, ואם אני מפסיק לרצות, אז אין קיר. אבל האם זה אומר שאני בוחר שיש קיר? אני פשוט קיים, ומתוך הקיום הזה, מופיע קיר ובו זמנית אני רוצה שיהיה פה קיר.
האדם חושב שהוא אלוהים, אבל אז הוא מגלה שהוא לא אלוהים, כי הוא לא הראשון, כי יש אני ולא אני ועדיין יש נפרדות.
אחרי שתהיה אלוהים, אתה תשאל את עצמך, זה שהראשון קיים הבנתי, אבל למה אני יודע שאני קיים? למה יש לי רצונות כאלוהים? ואז תגלה שאתה בעצם השטן, למה? כי אתה לא הראשון. אתה הוא ההסתרה של אלוהים.
למרות שהיית בטוח שאתה אלוהים, אבל עדיין חוויית שיש לך קיום, בגלל ש"יש", אני אלוהים רוצה - אז זה אומר שיש שניים, נכון שזה ממהותי, אבל עדיין יש אלוהים ורצון, ואני עדיין לא מזדהה עם הראשון עצמו.
כאשר אתה אומר שאני כאלוהים קיים, אתה בעצם מסתיר את אלוהים האמיתי. כי להגיד אני רוצה, זוהי הסתרה של האחד המוחלט, שאין בו אני רוצה או אני לא רוצה.
וכשאתה מבין שאתה השטן, שהכל כרצונך, וכשאתה ממשיך להתבונן פנימה, אתה רואה את מה שהיה לפני שנוצר הכל, שזה האחד האמיתי, שבו אין הבדל בין התודעה, לרצון, למה שחשבתי עליו, אין שום הבדל בין שום דבר לשום דבר. וכשאתה חושב על זה, אתה נעלם, מה זה אומר? שאין אפשרות לחשוב על זה וגם להישאר בחוויית הנפרדות.
בחוויה זו יש הכל, אבל אין הבדל בין שום דבר. מה זאת אומר, אם הם ישנם, אז איך אין הבדל ביניהם? בראשון, יש שולחן, כסא, תודעה, יש הכל, אבל אין שום הבדל בין הכסא לשולחן למשל. אז תשאל, אם אין הבדל...
050-3331-331