מהו השורש האמיתי של רגשות אשמה?

אליעד כהן מסביר ששורש רגשות האשמה נמצא באחדות של המציאות, כלומר, במצב שבו האדם מבין שהוא עצמו אלוהים והמציאות כולה. הוא טוען כי הסיבה האמיתית לרגשות האשמה היא שהאדם מזדהה עם האני הנפרד שלו ולא עם האחדות המוחלטת. האדם תופס את עצמו כישות נפרדת ולכן מרגיש אחריות אישית למעשיו. כאשר האדם מזדהה עם הנפרדות שלו, הוא מרגיש אחראי לאירועים שליליים שקרו בגלל החלטותיו האישיות, וכך מתעוררים בו רגשות אשמה.

אליעד כהן מוסיף שהבעיה העיקרית נמצאת בנפרדות עצמה. אם האדם מזהה את עצמו רק עם האני הנפרד שלו, הוא חווה גם רגשות גאווה וגם רגשות אשמה בצורה מוטעית. האדם מתגאה בהצלחותיו כאילו היו פרי מאמציו האישיים בלבד, ומאשים את עצמו בכישלונותיו באופן זהה. במילים אחרות, הגאווה והאשמה הן שני צדדים של אותו המטבע - התפיסה השגויה של הנפרדות.

מה הקשר בין רגשות אשמה לגאווה?

אליעד כהן מדגיש את הקשר ההדוק בין גאווה לבין רגשות אשמה. לכאורה, נראה כאילו גאווה ואשמה הן תחושות מנוגדות לחלוטין, אך אליעד מסביר שדווקא קיומה של הגאווה הוא התנאי לרגשות האשמה. כאשר האדם מייחס לעצמו את ההצלחה האישית ("הצלחתי בזכות עצמי"), הוא בהכרח גם מייחס לעצמו את הכישלונות ("נכשלתי באשמתי"). לכן, גאווה ואשמה אינן הפכים אלא תלויות זו בזו, ונובעות מאותה טעות בסיסית של ההזדהות עם האני הנפרד.

מהי גאווה אמיתית ומהי גאווה שקרית?

אליעד כהן מבחין בין שני סוגים של גאווה:

• גאווה אמיתית - כאשר האדם מבין שהוא אלוהים, והוא זה שמפעיל את כל המציאות. במצב זה, האדם חש אחראי על כל הטוב והרע שקורה בעולם. זו גאווה שלמה, שכוללת גם אחריות מלאה, אך היא גם משוחררת מאשמה ממשית, מכיוון שבנקודת מבט זו אין באמת טוב ורע.
• גאווה שקרית - כאשר האדם מזדהה בטעות רק עם האני הנפרד שלו. אז הגאווה שלו היא חלקית, מכיוון שהוא מאמין שהוא אחראי להצלחותיו האישיות בלבד, והוא חווה אשמה אמיתית על כישלונותיו, מתוך תחושת אחריות אישית מוגבלת.

איך הזדהות עם האני הנפרד יוצרת רגשות אשמה?

אליעד כהן מדגים כיצד הזדהות חלקית עם הנפרדות יוצרת רגשות אשמה. אם אדם חווה הזדהות רק עם החלק הנפרד שלו, הוא תופס את עצמו כאחראי להחלטותיו בלבד. לדוגמה, אם מישהו רוצח אדם אחר, האדם לא יחוש אשמה אלא אם יחשוב שהאירוע קשור אליו אישית. האדם שחווה הזדהות מלאה עם המציאות, מבין שהכל באחריותו, ולכן לא חש אשמה מוגבלת, אלא מבין לעומק את האחדות. מי שמבין שהוא אחראי לכל הטוב, מבין בהכרח שהוא גם אחראי לכל הרע, אך הוא לא מרגיש אשמה חלקית ואישית, אלא אחראיות מוחלטת כחלק מהמציאות השלמה.

אליעד כהן נותן דוגמה נוספת: אם אישה מסוימת חווה אשמה על אירוע טראגי כמו רצח, והיא מבינה שהיא אלוהים שאחראי לכל, היא הייתה אמורה לחוות את אותה עוצמה של אחריות גם כלפי אירועים חיוביים. הוא מציין שאם תחושת האחריות שלה על הרע גדולה יותר מתחושת האחריות שלה על הטוב, סימן שהיא מזדהה רק חלקית, רק עם הנפרדות, ולא באמת עם המצב המוחלט של להיות אלוהים.

מדוע יש מחיר להנאה מנפרדות?

אליעד כהן מתאר שהאדם שרוצה ליהנות מדברים מוגדרים (נפרדות), חייב לשלם מחיר על כך. המחיר הזה הוא רגשות אשמה וסבל. כל הנאה מדבר מוגדר מביאה בהכרח גם את התחושה של חיסרון, שכן האדם מחפש משהו מעבר לאחדות השלמה. כשאדם רוצה "יותר טוב", הוא יוצר בהכרח את המושג "פחות טוב", ולכן יוצר פוטנציאל לסבל ולאשמה.

אליעד מדגיש את הרעיון שברגע שאדם נהנה מצורה ספציפית, הוא מאבד את ההנאה השלמה שבאה מהמצב של אחדות מוחלטת, שבו אין טוב ורע, ואין צורך ברגשות אשמה. ההנאה מהנפרדות היא תמיד מוגבלת, ותמיד כרוכה במחיר של תחושת חיסרון כלשהי.

איך להתמודד עם רגשות אשמה לפי אליעד כהן?

אליעד כהן מסכם שהדרך היחידה להשתחרר לגמרי מרגשות אשמה היא לחזור לתפיסה השלמה של אחדות. האדם חייב לזהות שהוא עצמו אלוהים, ושהוא זה שיוצר הכל. במצב זה, אין משמעות לאשמה האישית כי אין באמת טוב ורע מוחלטים. רק תפיסת האחדות המוחלטת משחררת את האדם מהסבל של רגשות אשמה.

אליעד מדגיש שוב, שכל עוד האדם מזדהה עם האני הנפרד, הוא בהכרח יסבול מרגשות אשמה וגאווה שקרית. הוא חייב לוותר על הגאווה המוטעית, ולראות את המציאות מנקודת מבט של שלמות ואחדות, כדי להפסיק לסבול.