"הצעקה" בלב בעצמה היא בבחינת אמונה.
כי אע"פ שבאים על האדם ספיקות וכפירות וקושיות גדולות
מאחר שצועק, מן הסתם יש בליבו ניצוץ ונקודה מהאמונה הגדולה.
כי אם חס ושלום לא היתה בו עוד שום נקודה מהאמונה לא היה צועק כלל.
נמצא שהצעקה עצמה - היא בחינת אמונה.
ע"י משא ומתן באמונה, אדם מחדש את נשמתו
דהיינו, מוחו ושכלו, וזוכה לקבל בכל פעם שכל חדש ונשמה חדשה.